שיטת הלימוד 'חשבון בשבילי הדמיון' נולדה מתוך עיסוק רב שנים בהוראה מתקנת* בכלל, ובהוראת המתמטיקה לליקויי למידה בפרט.

במהלך הניסיונות והחיפושים העיקשים אחר פתרונות שיאפשרו שילוב מהיר ויעיל בכיתה, התגלה כלי שהתעצם עם השנים – כוח הדמיון.

מעודדת מהישגיהם ומהתקדמותם של התלמידים, המשכתי לפתח את דרך ההוראה לכדי שיטה מדורגת ומובנית המשמשת בסיס ללמידת תהליכים אריתמטיים באמצעות סיפור, המחזה, וגיוס מרחבי הדמיון.

נראה שביסוס ההבנה באמצעות הדמיון, איפשר עקיפתם של רבים מהקשיים המחבלים ברכישת מיומנויות הבסיס במתמטיקה. תהליך הלמידה ותוצאותיו הוכיחו, כי תלמידים שרכשו אותן, יכלו בהמשך להביא לידי ביטוי את יכולותיהם ולממש פוטנציאל תקין ומעלה.
 

בבתי הספר משמיטים במקרים רבים את גורם היצירה בתהליך הלמידה – גורם שאמור להיות חיוני ביותר לתלמידים צעירים ובוגרים החושבים באופן בלתי מילולי, ועושים שימוש רחב יותר במוח ימין.

כיום הולכת ומתחזקת השקפה הגורסת שבקרב תלמידים רבים ההמיספרה הימנית פעילה יותר מזו השמאלית.

ההמיספרה הימנית היא זו האחראית על התפיסה המטפורית, המדמיינת, המרחבית, התלת-ממדית, היצירתית, האינטואיטיבית, המסנתזת והרואה את השלם, בעוד שהשמאלית – עוסקת בפרטים, בחשיבה לוגית, מילולית, קווית ואריתמטית.

שיטת העבודה המלווה בסיפור, בהמחזה ובהדמיה גורמת לעוררות ולגישה למוח שמאל באמצעות מוח ימין. הפעלה משולבת של שתי ההמיספרות – התמונות בהמיספרה הימנית עם המספרים שבהמיספרה הלוגית השמאלית, יוצרים תהליך המקל באופן משמעותי על הלמידה.

 

השימוש הרחב בחוויה ובדמיון תורם רבות גם לאיכות הזיכרון.

היא גם יוצרת מפגש עם ההנאה ועם אלמנטים של הומור, החיוניים כל-כך לתהליכי הלמידה (ומפרים אף הם את תהליכי הזכירה).                   

 אופן למידה שכזה, גם מקרב את כלל אוכלוסיית התלמידים אל המתמטיקה. רמת החרדה מפני המתמטיקה מופחתת ומתהווה תמריץ לשיפור היחס של התלמידים אל התחום כולו.

התלמיד והמנחה לוקחים חלק בהמחזת קטעים מ'העלילה', כשהגרעין העלילתי מהווה בסיס ליצירת הבנה מתמטית, ובמהלכו נוצר תהליך למידה ששותפים לו המנחה והתלמיד באופן אקטיבי.

ככל שמעמיקה ההבנה – תוכן הסיפור הולך ומצטמצם. בשלב האוטומציה וההפנמה מוותרים עליו לחלוטין, אך הוא תמיד זמין לתלמיד. בכל פעם שהתלמיד מאבד ריכוז או רצף, או חש שזכרונו בוגד בו וביטחונו מתערער – עומדת בפניו האפשרות לחזור ולהעלות גם באופן עצמאי את 'התסריט בראש', ובסופו של תהליך להגיע אל היעד – הפנמה וידיעה של תהליכים חשבוניים.

בבסיס השיטה מונח גם העיקרון של התייחסות לרכישת תהליכים אריתמטיים כאל רכישת שפה.

השיטה מבוססת על פירוק השפה המתמטית לכמה שיותר ממרכיביה, תוך שימוש בדפוסי הדמיה והמחזה קבועים ומוסכמים המשמשים חיבור לסמלי השפה המתמטית ולתהליכיה.

לדוגמה: תמונת המכשף (*אגב, דמות משעשעת ולא מאיימת) תסמל תמיד תהליך של הפחתה (חיסור).

תמונת הפֵיה תסמל תמיד את פעולת ההוספה (חיבור).

העלילה – מתפקידה לאפשר לתלמיד להמחיז ולהזדהות עם הפעילות ועם דמויות הסיפור, ומתוך כך להגיע להבנה ולהטמיע את התהליך.

 

את הסיפור וההמחזה משלים תרגום הסיפור לשפת החשבון – עשייה המדגישה את התהליך שבו התלמיד לומד 'לקרוא' 'ולכתוב' 'חשבונינית'.

השיטה מתאימה לקהל יעד רחב – לחטיבה הצעירה (גני ילדים והשכבה הצעירה בבתי-הספר היסודיים), וכן לתלמידים ליקויי למידה. היא נותנת מענה למגוון רחב של קשיים ביניהם – בעיות בזכירה, בקשב, בארגון ברצף, בזכירת מקום, בפרסברציה (חזרה נשנית בלתי רצונית על מילה, מספר, משפט או תנועה), בקושי להתייחס לשני נתונים בו זמנית וכו'... כל זאת תוך הסרת מחסומים לימודיים ורגשיים.
היא מיועדת אפוא לגננות, למורים בחטיבה הצעירה, להורים הרוצים לעזור לילדיהם, למורים להוראה מתקנת ולכל מנחה הרוצה לקחת חלק בפעילות מתמטית לא שגרתית.

 

צורת העבודה הוכיחה את עצמה במשך תקופה ארוכת שנים. צעירים, תלמידי תיכון ובוגרים (אחרי צבא) – יצאו נשכרים מאופן התיווך השם דגש על פעילותה של ההמיספרה הימנית.

גם התלמידים שאובחנו כדיסקלקולים, או שהתקשו מאד באופן שהמורים לא נתנו להם סיכוי – השתלבו לעיתים קרובות בכיתה, והבוגרים מביניהם אף עברו בדרך כלל בהצלחה את מבחני הבגרות.

התנסות בשיטה זו עם תלמידים שאינם לקויי למידה אפשרה רכישה יעילה ומהירה במיוחד של מיומנויות היסוד והבנת תהליכים, שעל בסיסם ניתן היה להרחיב מגוון פעילויות מתמטיות תואמות.